קרב מגע

קרב מגע – היסטוריה

קרב מגע – היסטוריה והיבטים

 

'קרב מגע' הוא הכינוי לאמנות לחימה בסגנון לחימת הרחוב (או: 'מבוססת מציאות'), אשר התפתחה בישראל ומתמקדת במיוחד בפיתוח יכולות מהירות לשם הגנה עצמית, וכן בפרקטיקות יעילות וזריזות ככל האפשר להתמודדות עם מצבי תקיפה ממשיים, יותר מאשר במרחב הספורטיבי.

ההיסטוריה של קרב מגע מתחילה בצה"ל, שם פותח תחת קריטריון צבאי רשמי שהרעיון מאחוריו הוא אפשרות מיטבית להתגוננות וכן לתקיפה בקרבות פנים אל פנים בסיטואציות צבאיות. צה"ל אימץ רשמית את השיטה לאחר פיתוחה, אך כיום היא ידועה בכל העולם כולו, וגם צבאות או כוחות לחימה אחרים ברחבי העולם אימצו אותה.

את שורשי השיטה ניתן למצוא עוד בארגון 'ההגנה' ואפילו מוקדם יותר. אימי שדאור ליכטנפלד, שהיה אלוף ומומחה באגרוף ובהיאבקות בשנות ה-30 של המאה הקודמת בצ'כוסלובקיה של אז, ואשר למד רבות מאביו ששימש כבלש בכיר במשטרה וכמדריך שוטרים לשיטות הגנה עצמית, החל ללמד פרקטיקות לחימה נטולות נשק בברטיסלאבה של אותם ימים. את ההדרכה העניק על פי השקפת עולם אישית שפיתח ועבור חברי הקהילה היהודית במקום, כדי שאלה יוכלו להתגונן מפני פשיטות של קבוצות פשיסטים ובריונים מקומיים. מאוחר יותר השתלב ליכטנפלד בצבא בריטניה, ולמד שם כפי הנראה את מה שהיווה בסופו של דבר את הבסיס העיקרי לשיטתו המוגמרת מכודן, אשר הנהיג שיטות לחימה שונות ללא נשק בתוך הצבא.

בשלב הבא היגר ליכטנפלד ליישוב הארץ ישראלי, השתלב בארגון ההגנה, ושם החל ללמד את מה שכונה 'קפא"פ': 'קרב פנים אל פנים', ללא נשק, אך באמצעות מקל בסיסי, וכן שיטות נטולות נשק לחלוטין כדוגמת ג'יו ג'יטסו ותורת האגרוף המערבי.

Image result for krav maga

לאחר ייסוד מדינת ישראל והקמת הצבא, התמנה ליכטנפלד למדריך הכושר הגופני הראשי של הצבא. עם תהליך הלימוד והניסיון, משהבחין כי חיילים וכן חיילות רבים לא מסוגלים לבצע מבחינה גופנית רבות מפרקטיקות הלחימה של אותם הימים, שינה את התורה בנקודות שונות וערך לה אדפטציה, עבור מה שהגדיר כיכולתו של החייל הממוצע ללוחמה ללא נשק.

השתרשות הכינוי 'קרב מגע' לשיטה המתהווה נוצרה עם התבססות הז'רגון הצה"לי הכללי, וזה בא לאפיין את תחום הלוחמה הלא חמושה של הצבא. בדרך זו נעלם בהדרגה המושג 'קפא"פ'.

לאחר שפרש מהשירות הצבאי, הקים ליכטנפלד מכון פרטי ללימודי קרב מגע, כאשר הוא מתאים את אופי השיטה והטכניקות שלה עבור מה שהבין כצרכיה של האוכלוסייה האזרחית.

בתחילת דרכו של ה'קרב מגע', השתית אותו ליכטנפלד בעיקר על פרקטיקות מעולם האגרוף המערבי והג'יו ג'יטסו, במשולב עם מאפיינים מעולם הקפא"פ וההיאבקות. לאחר שבגר והבשיל הדור הראשון של תלמידיו החשובים, רפי אלגריסי, אלי אביקזר, אוסקר קליין, חיים זוט, מנחם גני ועוד, הושתת יותר ויותר הקרב מגע על המצאות מקוריות שנולדו מתוך התמודדות עם איומים ממשיים ועקרוניים שנלמדו בשטח וברחוב. עקרונות הפעולה שניסח ליכטנפלד בשלב זה היו אלה:

  • לא להיפגע
  • השתמש בידע לפי הצורך
  • פעל לפי יכולתך, אבל פעל נכון
  • הדרך הפשוטה, שהיא הדרך הקצרה ביותר והמהירה ביותר.

יש לומר כי קרב מגע היא שיטה של לחימה חופשית. בהקשר זה יש לציין גם כי ליכטנפלד לא החדיר לקרב המגע אלמנטים מן הקראטה כגון אגרוף סיבובי או בעיטה סיבובית שאינם לפי רוחה של השיטה. ליכטנפלד האמין כי רצוי לו לאדם שלא יפנה לאיש המתקיף אותו ברחוב את גבו מחמת הסיכון הברור הכרוך בכך, ושילב בשיטה פרקטיקות המאפשרות לנטרל את התוקף בזמן הקצר ביותר האפשרי, הדרוש ביותר ברחוב, ובאמצעות בעיטות, חניקות, סוגי הפלות ואגרופים.

שלא בדומה לעולמה של 'הלחימה הזרה', דהיינו תורות הלחימה הספורטיביות, ובהתמקדו בצורך להתגונן בצורה מיטבית מול התקפה עוינת ולא ספורטיבית, הסיר ליכטנפלד את הגבלות הזהירות הספורטיביות המונעות פגיעות בפנים, בצוואר ובמפשעה. מסיבה זו, וכיוון שלא זו המטרה המוגדרת של קרב המגע, הוא אינו משמש כענף ספורט בתחום התחרויות למיניהן. תחרות קרב מגע אמיתית, כפי שהוא, תוביל בסבירות גבוהה לפציעות חמורות ביותר או למוות. מטרה זו נחוצה מול אויב אלים ומסוכן ברחוב, אך אין לה מקום בעולמן של תחרויות הספורט.

 

מה צבע החגורה שלך בקראטה?

בקראטה כולם לובשים חליפה לבנה (GI) שמסמלת את טוהר המחשבה, אז כיצד מבדילים בין הרמות והדרגות של מתאמני הקראטה?

כל תלמיד מתחיל בדרגה קיו 9 (Kyu 9) ומקבל חגורה לבנה. עם התקדמות בדרגות ומעבר בחינות מתאימות, מתקדם התלמיד לרמות גבוהות יותר: קיו 8, קיו 7, וכך הלאה עד קיו 1 (חגורה חומה).

הדרגה הבאה היא דאן 1 (Sho Dan) בה מקבל התלמיד חגורה שחורה.  דרגות הדאן ממשיכות עד לרמה הגבוהה ביותר  – דאן 10.

כל עליה בדרגה מחייבת בחינה על ידי מורה מוסמך, ולעיתים יותר ממורה אחד.

הטבלה הבאה מסכמת את הדרגות וצבעי החגורות כפי שמקובל בקראטה המסורתי:

דאן 1 – דאן
קיו 3 – קיו 1
קיו 4
קיו 6 – קיו 5
קיו 7
קיו 8
קיו 9

מקור הכוח בקראטה

על כל הגוף לשתף פעולה ולהתמזג כדי להפיק את מירב הכוח לכיוון אחד ובזמן הקצר ביותר.

הדרך העיקרית והבסיסית ביותר להפיק כוח היא דינאמיקה של הגוף, וככל שהמרווח גדול יותר כך גם הכוח שניתן לייצר חזק יותר.

הדרך השנייה לייצר כוח היא על ידי פעולת שרירים פנימית, או כוח התכווצות/התרחבות. ככל שהמתרגל נהיה מיומן יותר, פעולת שרירים פנימית הופכת לחשובה יותר, והמטרה היא לייצר יותר כוח במרווח פעולה מצומצם יותר.

דינאמיקת גוף ופעולת שרירים עובדים יחד, ועל הנשימה, פעולת השרירים ודינאמיקת הגוף להיות מתואמים ומתוזמנים.

ישנם זמנים שבהם עלינו להשתמש במרווח קצר רק בפעולת השרירים ללא תנועה חיצונית, ואז דרגת מיומנות גבוהה נדרשת בכדי להיות יעילים.

דינאמיקת גוף היא תנועת הגוף החיצונית במרחב כדי להפיק כוח. זוהי התנועה סביב עמוד השדרה וציר, ובאופן יותר ספציפי סביב מרכז הגוף (שלוש אצבעות מתחת לטבור לכיוון עמוד השדרה באזור S1, S2)

שש דינאמיקות גוף:

סיבוב (Rotation)

ריטוט (Vibration)

תזוזה (Shifting)

טלטול (Pendulum)

עליה (Rising)

צניחה (Dropping)

אנו משתמשים בפעולה אחת או בשילוב של כמה מפעולות הגוף בכל טכניקה, תלוי במרווח הנתון ובכיוון הטכניקה.

ככל שפעולת הגוף גדולה יותר כך גדלה האנרגיה שאפשר להפיק.

פעולת הגוף מתחילה במרכז הגוף מפני שהשרירים הגדולים והחזקים ביותר נמצאים באזור זה, שרירי הגלוטאוס (עכוז), בטן וגב. אם נעמיק פנימה אזי התנועה של מרכז הגוף צריכה להתחיל מהשרירים הקטנים המחוברים לעמוד השדרה, כדי לייצב את עמוד השדרה ולספק תשתית יציבה לתנועת השרירים הגדולים החיצוניים.

מרכז הגוף מהווה מנוע, מרכז פעולה וצומת הגוף.

אנרגיה מהרגליים לידיים או מהידיים לרגליים חייבת לעבור דרך מרכז הגוף.

אנו אומרים שהטכניקה מתחילה ממרכז הגוף על ידי שימוש בכוח התגובה מהקרקע, מכיוון שלא משנה כמה חזקים השרירים במרכז, האנרגיה אינה יכולה להתגבר ללא תגובה מהקרקע.

שש דינאמיקות גוף (תאור קצר):

סיבוב (Rotation) הוא פעולת הגוף הנפוצה ביותר בה אנו משתמשים והיא הכי חזקה. סיבוב מאפשר לנו להפיק יותר אנרגיה במרווח מצומצם ומעט מאמץ. היא שימושית בטווח בינוני.

ריטוט (Vibration) משמש במרחק קצר והוא ריטוט כפול קטן. לעיתים אנו קוראים לזה פעולת גוף מהירה (snap). בריטוט אנו מתחילים ומסיימים את הפעולה באותה תנוחה. כשפעולת הריטוט נעצרת הגוף נעצר חיצונית אבל פנימית הריטוט נמשך, כמו גלים של ויברציה. זה דבר שקשה להסביר בכתב.

תזוזה (Shifting) משמשת לטווחים ארוכים יותר, כאשר מרכז המסה של הגוף נע מנקודה א' לנקודה ב'. אנו בונים תנופה ואנרגיה שמועברת לטכניקה. קשה לבנות מספיק אנרגיה בתזוזה לטווח קצר, סיבוב יהיה יעיל יותר בטווח זה. במקרים רבים אנו משתמשים בתזוזה למרחק ואנרגיה התחלתית ואז סיבוב בסיום ככוח המרכזי. זה נפוץ לראות אנשים משתמשים בתזוזה יותר מהנחוץ כאשר סיבוב אפשרי, וכך מאבדים זמן וכוח.

בטלטול (Pendulum), או הנפה של הירכיים, אנו מטים את עצם העצה (sacrum) ואת אגן הירכיים על ידי שימוש בתגובה מהקרקע כדי להתחיל פעולת בעיטה בכיוונים שונים. ההנפה יכולה להיות קדימה, אחורה, הצידה או בשילוב סיבוב, כל שמרכז הגוף הופך ליד ששולטת ומפעילה את השוט, שזה הרגל לכל כיוון.

עליה (Rising), כאשר כיוון האנרגיה בטכניקה הוא מלמטה למעלה, ואני נמוך יחסית ליריב, מרכז הגוף יכול לעלות כדי לייצר כוח לקו הטכניקה, למשל בהתקפת מרפק מעלה.

צניחה (Dropping), מרכז הגוף מורד כדי לייצר אנרגיה לטכניקה מלמעלה למטה, כגון מרפק, אגרוף או רקיעה (fumikomi).

פעולת שרירים – התכווצות/התרחבות של השרירים משמש ליצירת כוח.

התרחבות היא למעשה תגובה להתכווצות.

שרירים מתנהגים כמו קפיץ, התכווצות זו אנרגיה פוטנציאלית וכאשר אנו משחררים את ההתכווצות אנו מניעים את הטכניקה. הרפיה זו לא רק לשחרר אלא חייבת להיות עם כיוון. וככל שאנו יותר נינוחים בזמן התנועה כך הפוטנציאל להתכווצות בזמן הפגיעה גדול יותר. בזמן הפגיעה התכווצות מפיקה כוח נוסף, מאפשרת כוח מוגבר על ידי העלאת הצפיפות והתנגשות אלסטית. התכווצות זו גם טעינה של אנרגיה פוטנציאלית לפעולה הבאה.

בנוסף ומאד חיוני, הנשימה, פעולת השרירים, דינאמיקת הגוף, אנרגית התגובה מהקרקע והטכניקה (סגירה ופתיחה של מפרקים), כולם חייבים לעבוד בתיאום מלא כדי להיות יעילים.