קרב מגע

קרב מגע – היסטוריה

קרב מגע – היסטוריה והיבטים

 

'קרב מגע' הוא הכינוי לאמנות לחימה בסגנון לחימת הרחוב (או: 'מבוססת מציאות'), אשר התפתחה בישראל ומתמקדת במיוחד בפיתוח יכולות מהירות לשם הגנה עצמית, וכן בפרקטיקות יעילות וזריזות ככל האפשר להתמודדות עם מצבי תקיפה ממשיים, יותר מאשר במרחב הספורטיבי.

ההיסטוריה של קרב מגע מתחילה בצה"ל, שם פותח תחת קריטריון צבאי רשמי שהרעיון מאחוריו הוא אפשרות מיטבית להתגוננות וכן לתקיפה בקרבות פנים אל פנים בסיטואציות צבאיות. צה"ל אימץ רשמית את השיטה לאחר פיתוחה, אך כיום היא ידועה בכל העולם כולו, וגם צבאות או כוחות לחימה אחרים ברחבי העולם אימצו אותה.

את שורשי השיטה ניתן למצוא עוד בארגון 'ההגנה' ואפילו מוקדם יותר. אימי שדאור ליכטנפלד, שהיה אלוף ומומחה באגרוף ובהיאבקות בשנות ה-30 של המאה הקודמת בצ'כוסלובקיה של אז, ואשר למד רבות מאביו ששימש כבלש בכיר במשטרה וכמדריך שוטרים לשיטות הגנה עצמית, החל ללמד פרקטיקות לחימה נטולות נשק בברטיסלאבה של אותם ימים. את ההדרכה העניק על פי השקפת עולם אישית שפיתח ועבור חברי הקהילה היהודית במקום, כדי שאלה יוכלו להתגונן מפני פשיטות של קבוצות פשיסטים ובריונים מקומיים. מאוחר יותר השתלב ליכטנפלד בצבא בריטניה, ולמד שם כפי הנראה את מה שהיווה בסופו של דבר את הבסיס העיקרי לשיטתו המוגמרת מכודן, אשר הנהיג שיטות לחימה שונות ללא נשק בתוך הצבא.

בשלב הבא היגר ליכטנפלד ליישוב הארץ ישראלי, השתלב בארגון ההגנה, ושם החל ללמד את מה שכונה 'קפא"פ': 'קרב פנים אל פנים', ללא נשק, אך באמצעות מקל בסיסי, וכן שיטות נטולות נשק לחלוטין כדוגמת ג'יו ג'יטסו ותורת האגרוף המערבי.

Image result for krav maga

לאחר ייסוד מדינת ישראל והקמת הצבא, התמנה ליכטנפלד למדריך הכושר הגופני הראשי של הצבא. עם תהליך הלימוד והניסיון, משהבחין כי חיילים וכן חיילות רבים לא מסוגלים לבצע מבחינה גופנית רבות מפרקטיקות הלחימה של אותם הימים, שינה את התורה בנקודות שונות וערך לה אדפטציה, עבור מה שהגדיר כיכולתו של החייל הממוצע ללוחמה ללא נשק.

השתרשות הכינוי 'קרב מגע' לשיטה המתהווה נוצרה עם התבססות הז'רגון הצה"לי הכללי, וזה בא לאפיין את תחום הלוחמה הלא חמושה של הצבא. בדרך זו נעלם בהדרגה המושג 'קפא"פ'.

לאחר שפרש מהשירות הצבאי, הקים ליכטנפלד מכון פרטי ללימודי קרב מגע, כאשר הוא מתאים את אופי השיטה והטכניקות שלה עבור מה שהבין כצרכיה של האוכלוסייה האזרחית.

בתחילת דרכו של ה'קרב מגע', השתית אותו ליכטנפלד בעיקר על פרקטיקות מעולם האגרוף המערבי והג'יו ג'יטסו, במשולב עם מאפיינים מעולם הקפא"פ וההיאבקות. לאחר שבגר והבשיל הדור הראשון של תלמידיו החשובים, רפי אלגריסי, אלי אביקזר, אוסקר קליין, חיים זוט, מנחם גני ועוד, הושתת יותר ויותר הקרב מגע על המצאות מקוריות שנולדו מתוך התמודדות עם איומים ממשיים ועקרוניים שנלמדו בשטח וברחוב. עקרונות הפעולה שניסח ליכטנפלד בשלב זה היו אלה:

  • לא להיפגע
  • השתמש בידע לפי הצורך
  • פעל לפי יכולתך, אבל פעל נכון
  • הדרך הפשוטה, שהיא הדרך הקצרה ביותר והמהירה ביותר.

יש לומר כי קרב מגע היא שיטה של לחימה חופשית. בהקשר זה יש לציין גם כי ליכטנפלד לא החדיר לקרב המגע אלמנטים מן הקראטה כגון אגרוף סיבובי או בעיטה סיבובית שאינם לפי רוחה של השיטה. ליכטנפלד האמין כי רצוי לו לאדם שלא יפנה לאיש המתקיף אותו ברחוב את גבו מחמת הסיכון הברור הכרוך בכך, ושילב בשיטה פרקטיקות המאפשרות לנטרל את התוקף בזמן הקצר ביותר האפשרי, הדרוש ביותר ברחוב, ובאמצעות בעיטות, חניקות, סוגי הפלות ואגרופים.

שלא בדומה לעולמה של 'הלחימה הזרה', דהיינו תורות הלחימה הספורטיביות, ובהתמקדו בצורך להתגונן בצורה מיטבית מול התקפה עוינת ולא ספורטיבית, הסיר ליכטנפלד את הגבלות הזהירות הספורטיביות המונעות פגיעות בפנים, בצוואר ובמפשעה. מסיבה זו, וכיוון שלא זו המטרה המוגדרת של קרב המגע, הוא אינו משמש כענף ספורט בתחום התחרויות למיניהן. תחרות קרב מגע אמיתית, כפי שהוא, תוביל בסבירות גבוהה לפציעות חמורות ביותר או למוות. מטרה זו נחוצה מול אויב אלים ומסוכן ברחוב, אך אין לה מקום בעולמן של תחרויות הספורט.